מות שאול המלך

הקיץ היה לוהט, ואדי חום עלו מההר. שאול עמד על פסגת הגלבוע, וסקר את הקרב מסביבו. השמש צרבה את עור המלך וייבשה את דמעותיו על בניו שנפלו. אדמת ההר הייתה ספוגה בדם בני ישראל, שנהרגו על ידי הפלשתים ותחושת כשלון נוראית צרבה את גרונו.
קולות הקרב הלכו והתקרבו. שאול ידע שאסור לו להיתפס חי בידי אויביו. מרוב תסכול ויאוש, שלף את חרבו, תקע את ידית החרב בתוך האדמה, והפיל את עצמו על חודה. הוא מת במקום, מקלל את לוחמי הפלשתים.

הקללה על הר הגלבוע ודוד המלך.

בספר שמואל א', פרק א', מסופר שדוד קילל את הר הגלבוע לאחר מות שאול ויהונתן. הקינה של דוד כוללת את השורות הבאות:

"הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן"

דוד קילל את הר הגלבוע שיהיה צחיח ויבוש, ושלא יירד באזורו טל או גשם ושישאר שומם מבני אדם ויהיו בו רק חולדות ונחשים.
הקללה של דוד נחשבה לקללה חזקה, והיא נתפסת כגורם מרכזי לכך שהר הגלבוע נותר עד היום לאחד מהאזורים הצחיחים והיבשים ביותר.
אחת מהפרשנויות לקללה של דוד היא שמדובר בביטוי לתחושת האשמה . דוד האמין שהיה אחראי בחלקו למותו של שאול מאחר שלא עשה מספיק על מנת להגן על שאול כאשר כיהן כשר הצבא בצבא שאול, והוביל את הלחימה נגד הפלשתים.